Copy
View this email in your browser
תורה מציון מאחלת חג פסח כשר ושמח לכל בית ישראל
 

פסח  |  ט"ו ניסן תשע"ה  |  4 באפריל 2015  |  עלון מספר 95

אליאב אושרי     


(שליח לשעבר בקייפטאון (תשס"ג - תשס"ד
כיום סטודנט בבר אילן

לעשות סדר בליל הסדר

ליל הפסח עמוס במצוות - חלקן דאורייתא וחלקן דרבנן, אך אין הוא נקרא על שם אף אחת ממצוות אלה. ליל פסח נקרא ליל הסדר - דווקא הסדר הוא שתפס בו את המקום העיקרי.
הדבר בא לידי ביטוי בתוכנו של הערב. הערב עמוס רשימות, סימנים ומספרים: סדר הערב: קדש ורחץ וכו׳, סימני המכות: דצ״ך עד״שׁ באח״ב, כל שלא אמר 3 דברים אלה לא יצא ידי חובתו, 4 לשונות של גאולה, 4 כוסות, 4 בנים, מניין מכות מצרים על הים: 10, 50, 200, 250.
את עיקרו של ליל הסדר תופס ה״מגיד״ ומתבקש לנסות ולהבין את סדרו של הסדר - מהו היסוד שהנחה את חז״ל בעת שבחרו ולקטו מקורות ליצירתה של ההגדה?
 
סבי מורי, הרב אריה אשרי זצ״ל, החל להרצות בסוף שנות השמונים הסבר משלו לשאלת הסדר שבמגיד. סבא הסביר כי סדרו של ה״מגיד״ בנוי כהרחבה לפסוק ממנו נגזרת עצם החובה לספר ביציאת מצרים:״והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״. עבור כל מילה מתוך פסוק זה ישנו מאמר או מספר מאמרים מתאימים בהגדה.
והגדת - כיצד מגידים? אומרת הגמרא כי מתחילים בגנות ומסיימים בשבח. דעת שמואל בהקשר זה היא כי ההתחלה בגנות היא ״עבדים היינו לפרעה במצרים״ וכך נקט מסדר ההגדה. המאמרים העוקבים למאמר זה מפרטים את גנות העבדות.
לבנך - ״כנגד ארבעה בנים דברה התורה״
ביום ההוא - ״יכול מראש חודש? ת״ל ביום ההוא״
לאמר - מילה זו, בדומה ל״והגדת״, עוסקת בסיפור המעשה. מה על ישראל ״לאמר״? כפי שכתבנו קודם - מתחילים בגנות ומסיימים בשבח. ברם, בפעם זו נקט מסדר ההגדה כשיטתו של רב החולק על שמואל, לפיו הגנות היא ״מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו״. המאמרים העוקבים ממשיכים לעסוק בשעבוד עצמו במצרים.
בעבור זה - ״רבן גמליאל אומר: כל שלא אמר … לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: פסח, מצה ומרור״. בשלב זה עורך הסדר מצביע על המונח על שולחן בפניהם: פסח (שאין כיום), מצה ומרור ואומר: ״בעבור זה עשה ה׳ לי״. זוהי התכלית לגאולת מצרים.
עשה - הרחבת מילה זו כוללת בתוכה את תיאור מעשי ה׳ במצרים. המכות, האותות והמופתים.
ה׳ - ״אני ולא מלאך״
לי - ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״.
בצאתי ממצרים - חצי ראשון של ההלל הכולל בתוכו את ״בצאת ישראל ממצרים״
 
את ההסבר של סבי לסדר המגיד לא זכיתי לשמוע מפיו, אלא הוא נמסר לי על ידי אבי מורי - יצחק אשרי. אבא סיפר שעם כל שמחתו של סבא על ההסבר שמצא, שני דברים הטרידו אותו:
1. הסדר של "המגיד" והפסוק מתאימים למעט במקום אחד! בהגדה ההרחבה של "עשה" באה לפני ההרחבה של "בעבור זה", וזאת בניגוד לסדר הפסוק. 
2. אם ההסבר כל כך פשוט, כיצד יכול להיות שאף אחד לא עמד עליו במפורש?
 
סבא ניסה להציע פתרון לבעיה הראשונה ולטעון כי סדר ההגדה שונה מטעמים טכניים: מנהגינו הוא לקרוא את ההגדה בשבת הגדול לפני פסח. ברם נראה מדברי הגר״א שהוא שלל מנהג זה מכיוון שאין לומר את ההגדה אלא בשעה ש״פסח, מצה ומרור״ ממש מונחים לפניך. אנו איננו נוהגים כגר״א וכדי לאפשר את אמירת ההגדה בשבת הגדול שונה הסדר כך ש״פסח, מצה ומרור״ יבוא אחרי עיקר סיפור יציאת מצרים המובא כהרחבה ל״עשה״.
אבא הציע הסבר נוסף, הסבר שאינו טכני אלא מהותי לעניינו של פסח. על הפסוק ״והגדת״ כותב רש״י: ״בעבור זה - בעבור שאקיים מצוותיו, כגון פסח, מצה ומרור הללו״. רש״י מסביר כי בניגוד למה שיכולנו לחשוב כי ישראל עושים פסח, מצה ומרור בגלל שה׳ הוציאם ממצרים ושהיחס הוא יחס של סיבה, הרי שה׳ הוציא את עם ישראל ממצרים כדי שיעשה פסח, מצה ומרור והיחס הוא יחס של תכלית.
לפי זה הרי שמסדר ההגדה שינה את סדר המאמרים בהגדה כך שישקפו את משמעותו של הפסוק: ה׳ ״עשה״ לעם ישראל ״בעבור זה״. לפי זה, בעצם הסדר של מאמרי ההגדה, גם צפון פירוש על מהותו של היום.
 
לבעיה השניה לסבא לא היה פתרון. כיצד יכול להיות שהסבר כל כך פשוט לא נאמר במפורש על ידי אף פרשן? הוא אמנם מצא מפרשים שניתן להבין מדבריהם כי היו מודעים להסבר זה, אך אף אחד שכתב אותו במפורש.
סבא שלי לא מצא תשובה, אבל אבא זכה למצוא. לפני מספר שנים יצאה הגדה לפסח בתרגום לאנגלית עם פירוש המלבי״ם. בהגדה זו הביאו המתרגמים מבוא נשכח של המלבי״ם לפירושו שנמצא במהדורה נדירה שהודפסה בשנת 5654 (1894) והתגלתה רק לאחרונה. במבוא, הנקרא ״מאמר יסוד המוסר״, כותב המלבי״ם כי הפסוק ״והגדת לבנך״ המהווה את הבסיס לסיפור יציאת מצרים הוא גם הבסיס לסדר ההגדה, והוא מתאים בין חלקי הפסוק (המלבי״ם מחלקו לשישה חלקים) לבין חלקי המגיד.
 
הראינו מהו הסדר שב״מגיד״ אך מתוך הדברים צפה ועולה גם משמעותו של אותו הסדר. סדר הוא בסיס יציב שמאפשר פירוש והרחבה. הסדר שבסדר הוא שמאפשר מסורת חיה, בה כל דור מוסיף על הדור שלפניו. סבא פירש, ואבא הוסיף והיום אני מרצה את פירושם ומוסיף לו נופך משלי.
״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״, וזאת ניתן לעשות מתוך צלילה אל תוך עולמה של ההגדה, מתוך הבנה כי זהו סדר חי! סדר שאינו דורש מקובעות אלא קורא ליצירתיות, לחידוש, לחיות. כך יהודי חי מאורעות, זוכר ומתחבר לשרשרת הדורות. בלימוד ובפירוש חי ונושם.  

הרב  ד"ר משה פינצ'וק     


ראש כולל לשעבר במלבורן (תשנ"ט-תשס"א)
כיום ראש בית מדרש המכללה האקדמית נתניה

דממת אהרון או חרון דוד?

פרשת שמיני פותחת באחד מרגעי השיא של עם ישראל, היום השמיני והאחרון של המילואים, יום השלמת השראת שכינה בעם ישראל.
"הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם... זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'... וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ... וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם." (ויקרא ט, א-כד).

בתוך שמחה זו מתרחש אסון כפול, שניים מבני אהרן נשרפים: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא... וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'"  (ויקרא י, א-ב). תגובות משה ואהרן לאסון בלתי מובנות (ויקרא י, ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". משה מסביר לאהרן שמות בניו הוא חלק אינטגראלי מתהליך השראת שכינה בעם ישראל. אהרן, האב ששיכל זה עתה מחצית מילדיו לא רק שאינו שואל שאלות נוקבות אלא אפילו לא נותן ביטוי לרגשותיו, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" – קול דממה דקה. בהמשך מתברר שהתורה דורשת תגובות אל-אנושיות אלו: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ... וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ" (ויקרא י, ו-ז). אהרן ובניו הנותרים מצייתים בשתיקה, "וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה". הזכות הטבעית השמורה להורה לבכות את בנו ואת קרובו, נמנעה מאהרון ובניו.

מדוע כאן מתעלמת התורה בצורה כה בוטה מנפש האדם ורגשותיו?
לשאלה זו נדרש הרמב"ן (ויקרא י, ו): "ומשה הזהירם מכל זה... וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו כאביהם ולא יבכו כלל... והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום, והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל...והנה בכל המקרה הזה לא נתבטל דבר במלואים... לכבוד השמחה... יעמדו לפני השם ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה יום סיני, וביום שמחת לבו זה אהל מועד". ברוח דומה כותב הרשב"ם: "זהו כבוד שכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו. וידם אהרן - מאבילותו ולא בכה ולא התאבל...אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו". יש וזיקת היהודי לאלוקיו צריכה לגבור על כל אינסטינקט טבעי שלו ועל כל רגש אנושי. היום השמיני הוא יום כזה, היום בו מתגשמת המטרה למענה ברא ה' את העולם והוציא את בני ישראל מארץ מצרים. אסור למאומה להעיב על זה. "כד יתבי ישראל ועסקי באורייתא, קוב"ה אומר לפמליא דיליה חזו בני חביבי דמשתכחין בצרן דיליה ועסקין באורייתא דילי".

הפטרת הפרשה מעוררת שאלה זו מכיוון אחר. לפי רוב המנהגים הפטרת פרשת שמיני היא סיפור ניסיון העלאת ארון ה' לירושלים (שמואל ב: ו). האירועים בסיפור מקבילים לאירועי פרשתנו: דוד המלך מחליט להעלות את ארון ה' מבית אבינדב אשר בגבעה לירושלים - העלאה זו מלווה בחגיגיות ושמחה רבה: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ... לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו... וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים". שמחה זו מקבילה לשמחת היום השמיני למילואים. הסיפור ממשיך, "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים". מעשה עוזה מקביל למעשה נדב ואביהוא, ואף סופו דומה לזה של נדב ואביהוא.
עד כאן רב הדמיון בין הסיפורים (גם יהודה קיל, מחבר דעת מקרא לשמואל, עמד על ההקבלה בין הסיפורים והוסיף: "לא מקרה הוא ששם אביו של עזה היה אבינדב המאחד בשמו את שמותיהם של נדב ואביהוא").
אולם מכאן נפרדים הסיפורים: "וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה... וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'. וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי". תגובת דוד שונה מאד מזו של אהרן, הוא מביע את העצב והזעזוע שלו ואף מקלקל את השמחה ועוצר את העלאת הארון לירושלים.

מדוע תגובת דוד שונה מתגובת אהרן? מתי ובאלו תנאים נדרש האדם להתעלות ולתעלם מעצמו, מטבעו ומרגשותיו ולעסוק רק בקב"ה? ומתי ובאלו תנאים התורה מתחשבת ברגשותיו וטבעו של האדם באשר הוא אדם ונותנת להם מקום? מתי יש להגיב כדוד ומתי יש לשתוק כאהרן? אפשר שכוונת מסדרי ההפטרות שקבעו את פרשת עוזה כהפטרה לפרשת שמיני, היא לעורר שאלה זו ולעודד אותנו לתור אחר פתרונה.
 - מסביב לעולם
וושינגטון- שוקולד ולימוד בנות 
מונטריאול- טיש חגיגי
מונטריאול- תכנית חלוצים, למידה על נטוורקינג ומנהיגות
מונטיוודאו- הכנות לקראת חג הפסח
ישרא-תג

אריק ספיקר     


רכז פרוייקט "ללמוד" וראש דסק אירופה בתורה מציון

 מעבר טאבה הוא מעבר גבול יבשתי בין אילת בישראל

וטאבה במצרים, השוכן כ-10 ק"מ דרומית מהעיר אילת. המעב

ר נפתח ב-26 באפריל 1982 והוא משמש כגשר מעבר בין מדינת ישראל למצרים.    

מהמסוף יש תצפית על שלושת המדינות הגובלות בישראל: ערב הסעודית, ירדן ומצרים.
המסוף שוכן על רצועת חוף צרה ברוחב של
45 מטר ובאורך של 200 מטר, בין ים סוף והרי אילת.
בנתוני תנועת הנוסעים במסוף חלה ירידה דראסטית לאחר תחילת האינתיפאדה השנייה ב-2001. זו שבה והתייצבה בשנת 2004, אך לאחר הפיגוע במלון הילטון-טאבה בסוף אותה שנה צנחה שוב. רק בשנת 2007 שבה תנועת הנוסעים במעבר והתאוששה, ואף חצתה לראשונה מאז 1999 את רף המיליון‏‏‏.
המסוף נפתח בפועל יום אחד לאחר הנסיגה מסיני. תחילה פעל המסוף מתוך אוהל, מאוחר יותר נוספו בשטח קרוואנים וסככות, ברבות הימים הוקם מבנה מתקדם כמות שהוא היום.
לאחר חתימת ההסכם עם מצרים נתעוררה מחלוקת בנוגע לבעלות על אזור טאבה עצמה.

טאבה הייתה החלק האחרון מחצי האי סיני שהעבירה ישראל למצרים במסגרת הסכמי השלום בין שתי המדינות, לאחר בוררות בינלאומית שנסתיימה בשנת 1989.
המחלוקת על מיקום הגבול באזור טאבה נבעה מכך שלא הוצבה אבן גבול במקום בשנת 1906, בעת שסומן "קו רפיח עקבה", שהיה הגבול הבינלאומי בין האימפריה הבריטית לאימפריה העות'מאנית. הסכם השלום בין ישראל למצרים קבע את קו רפיח-עקבה מ-1906 כקו הגבול המוסכם והמוכר בין המדינות. לא ברור מדוע לא הוצבה אבן גבול בטאבה, אף כי במקומות אחרים סומן הגבול בקפדנות. נראה כי הצדדים לא טרחו ליישב את המחלוקת כיוון שהמקום באותה תקופה היה שומם וגודלו לא היה משמעותי. עם הקמת העיר אילת, ומאוחר יותר הקמת אתרי הנופש והתיירות הישראליים והמצריים לאורך חוף מפרץ אילת, הפך מיקום הגבול למשמעותי.
כידוע קיים איסור הלכתי לשוב למצרים, אולם הפוסקים דנו בזה רבות ונתנו הסברים שונים איך לאורך הדורות גרו יהודים רבים ושונים בקהילות במצרים.

 

 

 

יישר כח 

לאייל אתגר

שענה את
התשובה הנכונה

                                                                                          

היכן התמונה הזו צולמה?

תשובות יש לשלוח למייל:
arik@torahmitzion.org

התשובה הנכונה, מידע מורחב
על האתר ושם המזהה הראשון יפורסמו בעלון של שבוע הבא.
 

 

 

     תורה מציון הינה תנועה תורנית ציונית המקיימת חיבור אנושי בין יהודי העולם המבוסס על מרכזים תורניים ציוניים, ומגוון ערוצי השפעה עדכניים.

  מזה 18 שנים תורה מציון מכשירה ושולחת שליחים - רווקים רווקות ומשפחות, לתפקידים חינוכיים בקהילות ברחבי העולם.
מעל ל- 1000 שליחי תורה מציון בעבר ובהווה מעשירים ומעצימים את אחינו בתפוצות. 

  הם מחזקים זהות היהודית, מהדקים את הקשר                            לישראל ומעודדים עליה.

 

 
- בשיתוף עם