Copy
View this email in your browser
בהעלותך |  י"ט סיוון תשע"ה  |  6 ביוני 2015  |  עלון מספר 103
!מזל טוב לרב חנן ונחמה אטלס (ניו יורק, תש"ס)
!להולדת הבן

הרב חיים פאסיק 


ראש כולל לשעבר בסנט. לואיס (תשס"ט- תשע"א)

 
בנסע אהרון

 

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. 
וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר י, לה-לו)

לפי תוכנם של הפסוקים נראה שהם מהווים מעין שיר מלחמה, המלווה את יציאת הארון, בו מסומלת נוכחותו של ה' כגיבור מלחמה, בראש צבאות ישראל, ואת שובו כמנצח אל "נוחו". הפסוק הראשון של השיר נאמר כאשר נעלה הענן מעל אוהל המועד לסמן לעם שעליהם לנסוע. הפסוק שני נאמר כאשר הענן נח מעל האוהל לסמן לעם שעליהם לחנות.

 בפסוקים אלו משה פונה אל ה' בלשון ציווי- "קומה ה'" ו"שובה ה'". פנייה זו נראית תמוהה משני פנים. ראשית, פנייה בלשון ציווי כלפי ה' נראית כיוהרה. שנית, מה פשר הציווי "קומה ה'" ו"שובה ה'" בהקשר של מסע המחנה? הרי שירה זו נאמרת לאחר שענני הכבוד כבר קמו או נחו מעל גבי האוהל וסימנו לעם שעליהם לנסוע או לחנות. מדוע על משה לומר לה' לנסוע או לחנות לאחר שהענן כבר הורה על כך?

נענה על השאלות על פי המדרש בספרי בהעלותך:
"כתוב אחד אומר: "ויאמר משה קומה ה'" וכתוב אחד אומר: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו", כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? 
למה הדבר דומה? למלך שהיה מתהלך ונהג אוהבו עמו: כשהוא נוסע הוא אומר: "איני נוסע עד שיאמר אוהבי", וכשהוא חונה אומר: "איני חונה עד שיבוא אוהבי". נמצאת מקיים "ויאמר משה: קומה ה'", ומקיים "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו".

המדרש מסביר שהביטויים "קומה ה'" ו"שובה ה'" אינם משמשים כציווי של משה לה' לנסוע או לחנות. פנייה אל ה' בלשון ציווי אכן הייתה מתפרשת כיוהרה כלפי שמיא. פנייתו של משה לה' היא גילוי של רצונו של המלך. ה' מעוניין שהעם ייסע כאשר אוהבו מעוניין בכך. המדרש מתאר קשר חזק מאד בין ה' למשה. רצונו של ה' תלוי ברצונו של אוהבו, משה. ה' רוצה שהעם ייסע כאשר משה מעוניין בכך.

רבן גמליאל משליך רעיון זה לפתחו של כל אחד ואחד מאיתנו:
"הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו,  בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. " (פרקי אבות פרק ב' משנה ד')

בעל השפת אמת מסביר את דברי המשנה באבות:
"ויש לומר כן הפירוש: 'עשה רצונו כרצונך' - בלי השתנות. כמו שאין אדם משנה עצמו לצורך מעשיו, כן האדם שהוא מוכן תמיד לבטל עצמו לרצונו יתברך, עושה הכל בלי שינוי. וה' יתברך משלם הכול במשפט מידה במידה... כמו כן ה' עושה רצונו בלי השתנות".

על פי פירוש בעל השפת אמת, רבן גמליאל מורה עלינו להשוות את רצוננו לרצונו של ה'. באופן זה האדם לא יהיה נתון לשינויים. כאשר אין לאדם עוגן להישען עליו הוא נותר נע ונד. אולם, כאשר רצונו של ה', דהיינו, התורה והמצוות, הם הקריטריון הבלעדי לקבלת החלטות, האדם נותר יציב וקבוע.

הפסוקים מתארים את התוצאה של השוואת רצונו של משה לרצונו של ה'. כאשר משה מורה על רצונו לנסוע "קומה ה'", התוצאה היא "ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". אונקלוס מסביר שהכוונה היא שבעת מסע המחנה, ה' מתגלה כלפי חוץ, לעמים, ואויבי ה' נסים מפניו. כאשר משה מורה על רצונו של ה' לנוח "שובה ה'". התוצאה היא ששכינתו של ה' מתגלה כלפי פנים, ל"רבבות אלפי ישראל". 
תוצאת השוואת רצוננו לרצון ה' היא "כדי שיעשה רצונך כרצונו", דהיינו, רצונו של ה' משתווה לרצוננו. מערכת היחסים בין ה' לאדם היא דו כיוונית, כמידת הקרבה שאנו מרגישים כלפי ה', המתבטאת בהליכתנו בדרכיו, כן מורגשת מידת הקרבה של ה' כלפינו המתבטאת בהשראת שכינתו בתוכנו. עלינו מוטלת האחריות לגלות את רצון ה' ולהתוות את דרכינו על פיו.

אונקלוס מתרגם את הביטויים "קומה ה'" ו"שובה ה'" כביטויים של השראת שכינה. עליית הענן, ונסיעת הארון מבטאים את גילוי שכינתו של ה' כלפי חוץ. גילוי השכינה מרתיע את אויבי ישראל. מנוחת הענן והארון מבטאים את השראת השכינה על עם ישראל, כלפי פנים. 

 
 

                הרב יאיר שפיץ   


מנהל ישיבת 'אור חיים' בטורונטו

"עלייה בעלייה" – כיצד לחנך לעלייה ארצה?
 
חלק ראשון

לחבריי וחברותיי השליחים:

כשליחים, אנו יודעים שככל הנראה לא נצליח להשפיע על המוני עם ישראל שבחוץ לארץ לעלות ארצה. אם לשפוט על פי ההיסטוריה, ההמונים יעלו ארצה רק אם וכאשר יתרחשו אירועים היסטוריים רחבי היקף כגון שינויים פוליטיים ו/או כלכליים דרמטיים ב'מדינות המארחות' ו/או בישראל. כשליחים, אנו מקווים להשפיע על בודדים: תלמידים בודדים, משפחות בודדות, כיתות בודדות ואם אנו ברי מזל – בית ספר או בית כנסת. אך אם נודה על האמת, גם מבין אלו שיש לנו עימם קשר קרוב, אותם אלו שאנו מלמדים יום-יום, שבאים באופן קבוע לשמוע את תורתנו, ההשפעה הממשית לעלייה ארצה מוגבלת ביותר.    
יטען הטוען, שההחלטה לעלות לארץ הינה החלטה דרמטית ביותר בהתחשב בקושי הכרוך בכך ועל כן צריכה להתקבל בהדרגתיות ולאורך תקופה ארוכה וכו'. מכל מקום, מן המפורסמות שהמספרים קטנים באופן מתסכל, בעיקר בהתחשב בכמות המאמצים המושקעים בכך. כמובן, אפילו אדם בודד או משפחה בודדת העולים ארצה בעקבות פעילותו של שליח – הם עולם ומלואו. עם זאת, נראה לי חשוב לשאול האם יש דרך לשפר את היכולת שלנו "לדבר עלייה" ובכך לגרום לעלייה בעלייה.    
על סמך שנות פעילותי עם הציבור הצפון אמריקאי, בארץ ובשליחות בחו"ל, אני מזהה שלוש גישות עיקריות כלפי החינוך לעלייה. להלן אתאר אותם בקצרה בתוספת היתרון והחיסרון של כל אחת. לאחר מכן, אציע גישה רביעית, גישה שלדעתי יעילה ואמיתית הרבה יותר וחסרה מאד מהנוף השליחותי.
 
  1. גישת "שלב א' - שלב ב'"
    גישה זו גורסת שבשלב הראשון יש לבנות קשר איתן לתורה ומצוות באופן כללי ורק לאחר מכן ועל גבי בסיס זה לעבור לשלב הבא של חיבור לישראל ועלייה.

    יתרון – זהו מהלך הגיוני. איך ניתן לצפות מאדם לקיים את מצוות העלייה ארצה, לעקור את חייו ואת חיי משפחתו מתוך חיבור לקדושתה של הארץ, אם לא קיימת קודם כל אמונה וחיבור חזקים לתורה ברבדיה הפשוטים יותר?

    חסרון – גישה זו פופולרית בקרב אנשי חינוך ורבנים העובדים עם בעלי תשובה הנמצאים ברמות שונות של גילוי או גילוי מחדש של מסורת ישראל. מה קורה אם לעולם לא מגיעים מעבר לשלב הראשון? או אם אנשים מרגישים בנוח מידי עם אותו שלב ראשוני? המטרה של מרכוז ישראל בתודעתם הדתית עלולה להתפספס לגמרי, לא כל שכן שלא להובילם לעלייה ארצה.
     
  2. גישת ה"הכל בפרופורציה הנכונה"
    גישה זו גורסת שיש להתמקד בכל נושא במידה פורפורציונאלית לנוכחותו ה"אובייקטיבית" במקורות. כלומר, כאשר מגיעים לפרשת לך-לך, לדוגמא, ניתן לצפות להתמקדות בנושא ארץ ישראל ועלייה ארצה אך כאשר מגיעים לפרשת נח, הדגש יושם על נושאים אחרים בתכלית.

    יתרון – גישה זו מנסה להציג תמונה נאמנה ומדוייקת ככל הניתן של התורה, בה ארץ ישראל הוא נושא אחד, חשוב מאד אמנם, אך עדיין נושא אחד מני רבים. גישה זו מאפשרת טפטוף מתמשך, ועל כן יעיל, של המסרים הרצויים. השליח אינו נתפס כדמגוג או כמנסה "לשטוף את מוחם" של שומעיו, אלא כמלמד תורה שיש בה דגשים מגוונים, ביניהם ישראל ועלייה.

    חסרון – גישה זו יכולה להותיר או להעביר את הרושם שארץ ישראל הינו 'סתם' עוד נושא בתורה, לא חשוב פחות אך גם לא יותר מנושאים אחרים. אנו, כשליחים ציוניים לעומת זאת, מאמינים כי זהו הנושא החשוב והרלוונטי ביותר עבור קהל שומענו בחו"ל: ההכרה שישנו משהו מהותי ויסודי החסר בעולמם היהודי – ישראל.   
     
  3. גישת ה"עוד חוזר הניגון"
    גישה זו מנסה לחבר את הכל, באופן כזה או אחר, לישראל. לא משנה הנושא, לא משנה הפרשה או הארוע. השורה התחתונה של כל שיעור, דרשה והרצאה תהיה גרסא מסויימת של ייחודה/קדושתה של הארץ, מסקנה על המצב הפוליטי בארץ, יתרון החיים בארץ וכדומה. דוגמה קלאסית לגישה זו היא הדגשה מוגזמת של שתי השורות ברש"י הראשון על התורה בה הוא מדבר על ארץ ישראל, והתעלמות כמעט מוחלטת משאר דבריו החשובים של רש"י באותו דיבור המתחיל.

    יתרון – המסר אינו הולך לאיבוד בינות מידע ומסרים אחרים. האינטנסיביות, הבלעדיות והחזרה על המסר שוב ושוב הם בעלי פוטנציאל חזק לקליטה והשתרשות של הרעיונות אצל השומעים.

    חסרון – אנשים יכולים לאבד את הרגישות למסר. כמו כן, מי שמשתמש בגישה זו מסתכן באיבוד אמינותו התורנית. כמה אנשים יהיו מוכנים לקבל שהנושא בכל פרשה הוא ארץ ישראל ועלייה? השליח יכול להתפס בצורה זו דמגוג ולא באמת רלוונטי.
 
למותר לציין, שרק לעיתים רחוקות שליח משתמש באחת משלושת הגישות הללו באופן בלעדי אלא בתרכובת מסויימת שלהם, בין שהדבר נעשה במודע או באופן יותר אינטואיטיבי. כאמור, לצערי, כל מי שעוסק בנושא מודע היטב למידה המוגבלת בה גישות אלו מצליחים להשפיע בפועל על אנשים.
 
(בשבוע הבא – הצעה לגישה רביעית, גישת ה"זו שאלה של זהות")
 מסביב לעולם
שיקגו- ביקור של הרב דב זינגר                     וושינגטון- שליחנו באירוח
המשפחות המאמצות                                                                
   !מלבורן- יום האחדות, לזכר הנערים         מינכן- מקבלים את השליחות החדשות               

אריק ספיקר     


רכז פרוייקט "ללמוד" וראש דסק אירופה בתורה מציון

 

המרכז למורשת בגין הממוקם בהר ציון שבירושלים אמון על פי חוק על שימור, חקר והפצת מורשתו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, מנהיג האצ"ל ויו"ר תנועת חרות - מנחם בגין.
 
במרכז ישנו מוזיאון אור-קולי אשר לוקח את המבקר דרך תחנות חייו הרבות והמגוונות כל כך של בגין.
בנוסף לכך במקום ניתן למצוא ארכיון ומכון מחקר שכולם עם אותה מטרה - שימור מורשתו של בגין. בין ערכי היסוד הקשורים לבגין: ציונות, מסורת, עליונות החוק, שלמות הארץ ודאגה לשכבות החלשות.

המרכז הוקם בשנת 2009 שנה לאחר חקיקת חוק מורשת בגין על ידי הכנסת.
מנחם בגין עצמו מהווה סמל של דבקות בערכים ובמטרה כשאר למשך עשרות שנים היווה אופוזיציה לשלטונה של תנועת מפא"י עד ל"מהפך" הגדול בשנת 1977, כאשר לתדהמת כולם הפך להיות ראש ממשלה.
 
סיפורו האישי והציבורי של בגין גדוש במהפכות. הוא הפך מתלמיד ב"חדר" בבריסק, עיר הולדתו, לחניך תנועת השומר הצעיר. היה תלמידו המעריץ של זאב ז'בוטינסקי וגם אסיר בכלא ובמחנה עבודה סובייטי. היה בעל זהות בדויה כ"רב ישראל ססובר" כדי לחמוק משלטונות הבריטים, וכאמור נהפך מאויבו המושבע של בן-גוריון לראש ממשלה נערץ בישראל.
 
על אף שחיכה שנים רבות כל כך למעמד זה תקופת כהונתו לא הייתה ארוכה במיוחד, ובשנת 1983, שנתיים לאחר שנבחר בפעם השנייה, בצל תוצאות מלחמת שלום הגליל ועקב בריאותו הרופפת החליט בגין להתפטר.
אולם, גם בתקופה קצרה זו הספיק לעשות דברים גדולים וחשובים לעם ולארץ.
 


 יישר כח 
להדסה גולדברג


שענתה את
התשובה הנכונה

                                                                                          

היכן התמונה הזו צולמה?

תשובות יש לשלוח למייל:
arik@torahmitzion.org

התשובה הנכונה, מידע מורחב
על האתר ושם המזהה הראשון יפורסמו בעלון של שבוע הבא.
 

 

 

     תורה מציון הינה תנועה תורנית ציונית המקיימת חיבור אנושי בין יהודי העולם המבוסס על מרכזים תורניים ציוניים, ומגוון ערוצי השפעה עדכניים.

  מזה 18 שנים תורה מציון מכשירה ושולחת שליחים - רווקים רווקות ומשפחות, לתפקידים חינוכיים בקהילות ברחבי העולם.
מעל ל- 1000 שליחי תורה מציון בעבר ובהווה מעשירים ומעצימים את אחינו בתפוצות. 

  הם מחזקים זהות היהודית, מהדקים את הקשר                   לישראל ומעודדים עליה.

 

 
 בשיתוף עם